פסק-דין בתיק תא"מ 21540-01-11

1.         בפני בקשה לביצוע שטר חוב על סך של 87,000 ש"ח מיום 20.5.09, שהוגשה ללשכת ההוצאה לפועל, לפי סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967, כנגד עושה השטר ושני ערבים (תיק הוצל"פ 14-11892-10-3. להלן: "תיק ההוצל"פ").

            בדיון בהתנגדות שהוגשה ע"י החייבת הגיעו הצדדים להסכמה, כי במחלוקת נשוא עסקת היסוד, תתקבל ההתנגדות לגבי הסך של 30,000 ש"ח, הפיצוי המוסכם.

            באשר לערבים - בשלב ראשון אוחד הדיון בתיק זה עם התנגדויות של הערבים, אך האיחוד בוטל מהטעמים המפורטים בהחלטה מיום 12.12.11.

2.         עסקת היסוד פורטה בחוזה מיום 20.5.09. העסקה נשוא החוזה היא מכירת עסק בשם: "אפטר פיצה בר" ע"י התובע לנתבעת של ייצור, ממכר ומשלוח פיצה. הזכות לפיצוי מוסכם נקבעה בסעיף 11 לחוזה על הפרה של אחת ההוראות נשוא החוזה.

            בתצהיר התובע פורטה ההפרה והיא אי תשלום מלוא התמורה החוזית שעמדה על 230,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. נטען, כי הנתבעת ביטלה את 8 ההמחאות האחרונות בסך כולל של 57,000 ש"ח. בדיעבד, למד התובע כי השקים בוטלו, כי הנתבעת קיזזה כנגדם חוב נטען של התובע כלפיה בגין זכויות סוציאליות שלטענתה הגיעו לה מכוח יחסי עובד ומעביד ששררו ביניהם לפני כריתת העסקה המסחרית. על המחלוקת נשוא הזכויות הסוציאליות הנתבעות, מתנהלים הליכים בבית הדין לעבודה ( ס"ע 23150-10-10, ביה"ד האזורי לעבודה באר-שבע, סעיף 11 לתצהיר).

3.         גרסת הנתבעת בתצהירה היא שהיא עבדה בעסק של התובע מיום 26.1.07 ועד שפוטרה ביום 26.2.09, והיא הגישה נגד התובע תביעה ביום 12.10.10 בבית הדין לעבודה בגין אי תשלום תשלומים שונים.

            לגרסתה, העסקה המסחרית באה על רקע קשיים כלכליים של התובע שהציע לנתבעת לרכוש ממנו את העסק וההסכמות גובשו בחוזה. באשר לתביעותיה כעובדת, מסכימה הנתבעת, כי הם לא נכללו בעסקה המסחרית, בהסכמתה, לאור הבטחות התובע, כי הם יוסדרו בהקדם ( סעיף 8 לתצהירה). דבר שלטענתה לא התממש. היא הסבירה שביטלה את השקים כאשר נכחה שמצבו הכלכלי של התובע מתדרדר ( סעיף 19 לתצהירה).

4.         על פי העסקה המסחרית, הוסכם על התמורה כמפורט ע"י התובע, אבל ניתנה לתובע אופציה לשוב כשותף לעסק ( סעיף 8 לחוזה). הוסכם כי הפעלת האופציה משמעה הקטנת התשלומים למחצית ( סעיף 8.2 לחוזה). לוח הזמנים להפעלת האופציה הוא תוך 5 חודשים ממועד חתימת החוזה.

            לטענת הנתבעת, בסמוך למועד מתן ההודעה על מימוש, פנה התובע לנתבעת במכתב לא חתום והודיע על רצונו לממש את האופציה, תוך הארכת המועד עד ליום 30.11.09. על רקע זה נחתמה התוספת הראשונה לחוזה מיום 29.10.09. על פי המבוא לתוספת, הוסכם שתקופת האופציה תוארך עד ליום 30.11.09. הוסכם גם כי אם הנתבעת תשלם לתובע 100,000 ש"ח עד ליום 30.11.09, הוא יוותר על האופציה לחזור כשותף לעסק. היה ויוקדם התשלום כאמור, יוחלפו כל יתרת השקים לסכומים של 5,000 ש"ח כל אחד, לאותם תאריכים. כמו כן, פורטו ההסכמות אם הנתבעת תחליט לא להקדים את התשלום כאמור.

            הנתבעת שילמה את הסך של 100,000 ש"ח לטענתה, אך התובע שינה את העסקה ודרש שינוי ובמקום יתרת תשלומים של 5,000 ש"ח, הוא עמד על יתרה של 7,000 ש"ח כל שיק.

            הנתבעת חשה לטענתה, נסחטת והסכימה.

5.         בהמשך, ביום 31.12.09, נחתמה תוספת נוספת לחוזה. על פי התוספת, המטרה שלה היא ביטול האופציה כנגד הקדמת תשלומים. התוספת נחתמה ביום 31.12.09, כלומר לאחר שכבר שולם סך מצטבר של 60,000 ש"ח בתוספת מע"מ ( מיולי 2009 ועד דצמבר 2009). על פי התוספת הוסכם, כי ישולם הסך של 50,000 ש"ח ב-2 תשלומים והיתרה בשקים שיפרסו מחדש ל-7,000 ש"ח כפול 16 שקים ועוד שיק על סך של 8,000 ש"ח, שישולמו החל מיום 1.1.10. כלומר, הנתבעת נדרשה נכון ליום 20.1.10 להקדים 57,000 ש"ח במקום התשלום המוסכם של 10,000 ש"ח, בצירוף מע"מ. כמו כן, הוסכם כי עד ליום 30.2.10 יעבור על שם הנתבעת קטנוע שפרטיו בתוספת לחוזה, חוזה השכירות יעבור על שמה מ-1.1.10 וכל החובות וההיטלים יחולו עליה מיום 20.5.09. כנגד, התובע התחייב לתקן חור בגג הגבס במטבח המסעדה. התוספת נחתמה בפני עו"ד אגר.

            התובע מפרט בתצהירו, כי התוספת הראשונה שנחתמה באה להאריך את תקופת האופציה בחודש ימים והשנייה שנחתמה באה לעגן את ביטול זכות האופציה ושינוי הסדרי התשלומים ( סעיף 5 לתצהירו).

            בחקירתו הסכים התובע שהוא היה היוזם של שני התוספות ( עמ' 8 לפרוטוקול).

6.         העסקה המקורית קבעה הסדר שלפיו ניתנה למוכר, התובע, האופציה לחזור לעסק כשותף של מחצית וניתנו לו 5 חודשים, ממועד החתימה, להודיע על כך ( סעיף 8.1 לחוזה), כלומר עד ליום 20.10.09. בסעיף 8 לחוזה אין דרך מסוימת, מוגדרת, למתן ההודעה, אך לשון החוזה ברורה שההודעה צריכה להיות ברורה שבהעדרה פגה האופציה.

            הנתבעת הצהירה כי היא קיבלה מכתב לא חתום מהתובע על רצונו לממש את האופציה סמוך לסיום התקופה ( סעיף 14 לתצהירה), אך זה היה בחוסר תום לב, כי הכוונה הייתה לסחוט אותה והיא נבהלה וחתמה על התוספת מיום 29.10.09.

7.         הטעם המוגדר לחתימה על התוספת מיום 29.10.09, הוא לכאורה הארכת האופציה בחודש ( ה"הואיל" השני). התיבה "לכאורה" מתבקשת לאור העובדה שלצד מתן זכות לתובע, המוכר, של חודש נוסף לממש את האופציה לחזור לעסק כשותף, נדרשה הנתבעת, כקונה, להקדים תשלומים כדי לרכוש מהתובע את הויתור על האופציה. אין מדובר בסכומים קטנים אלא בהקדמה משמעותית של התמורה.

            התמיהה לתכלית העסקית המוצהרת של השינוי גדלה כאשר ב-31.12.09, מוסכם סופית על ויתור על האופציה, שלכאורה כבר פגה ב-30.11.09 ( סעיף 1 לתוספת מיום 29.10.09) כנגד תשלום נוסף המקדים את תשלום התמורה על פי החוזה המקורי. כלומר, במהלך פרק הזמן שבין ה-29.10.09 ל-20.1.10, שילמה התובעת 150,000 ש"ח שהוקדמו במקום 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ לפי החוזה  המקורי או 15,000 ש"ח לפי התוספת הראשונה.

            לטענת הנתבעת, היא נוצלה ע"י התובע וכאשר נוכחה שסיכוייה לגבות את הזכויות הסוציאליות המגיעות לה, אוזלים, בחרה לקזז את החוב מיתרת התמורה המוסכמת שנותרה לתשלום.